בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה נאשמת.

לאחר עיון ושקילה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הזימון לדיון נשלח לכתובת הרשומה של הנאשמת (והיא אינה טוענת אחרת), וחזר בציון נמסר לנמען הרשום עם חתימה הנחזית להיות חתימתה. אין בטענתה בעלמא של הנאשמת כי חתימתה זויפה כדי לשלול את תוקפו של אישור המסירה. ממילא הרי אין כלל צורך בחתימתה של הנאשמת כדי לבסס את המסירה וזאת בהתאם לחזקת המסירה הקבועה בתקנות סדר הדין הפלילי.

מעבר לאמור, גם אם אצא מנקודת הנחה כי הנאשמת לא קיבלה את ההזמנה לדיון (אם מםת זיוף ואם מטעם אחר), אין בכך כדי לסייע לה. כפי הנטען על ידה, הנאשמת הייתה מודעת לדיון שבוטל ביום 22.11.23 ולכן הייתה עליה חובה לברר באופן יזום למתי נדחה הדיון ולא לשקוט על שמריה ולהמתין בחיבוק ידיים להזמנה לדיון הבא.

גם טענתה של הנאשמת כי אחרת נהגה ברכב אינה מספיקה לצורך ביטול פסק הדין. עיון בתצהירים של הנאשמת ושל האחרת (הגב' מנאר סעיד) מלמד כי המדובר בתצהירים לקוניים שאין בהם כדי לבסס ברמה הנדרשת, את הטענה כי הרכב היה בחזקת האחרת (ר' רע"פ 8427/17 אמנון סאלם (25.3.18)). הדברים נכונים במיוחד שעה שהתצהירים נחתמו יותר מ- 3.5 שנים לאחר ביצוע העבירה.

מהטעמים האמורים הבקשה נדחית ופסק הדין יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ' אב תשפ"ד, 24 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.