החלטה

הנאשם עתר לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות כמפורט בהחלטתי מיום 16.6 והמאשימה התנגדה לבקשה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.

ראשית, אין חולק כי הנאשם זומן כדין לדיון ואי התייצבותו נבעה מתקלה במשרד בא-כוחו. בקצרה יוזכר כי ההלכה היא שתקלה אצל הנאשם או בא-כוחו אינם, כשלעצמם, עילה לביטול פסק דין וראו בהקשר זה ע"פ 70050/99 פארס חרובי, עפ"ת 22997-05-14 סאלח אבו כוש, עפ"ת 13950-04-18 אמל סגיר ורבים אחרים.

איני מפקפק בטענת הסנגור בדבר תקלה, ואפשר והייתי מוכן לקבלה במצדיקה את ביטול פסק הדין אילו הייתה מועלית טענה רצינית נוספת ולכל הפחות הייתה מוגשת הבקשה בסמוך מייד לאחר הדיון, אלא שלא כך הדבר.

הדיון בתיק נערך ביום 10.4 בפני כב' השופטת פרסון, והבקשה הוגשה רק ביום 20.5, דהיינו בחלוף יותר מ - 30 יום ממועד הדיון ובמועד בו היה על הסנגור לדעת על פסק הדין. כידוע סדרי הדין מחייבים הגשת בקשה לביטול בתוך 30 יום, ולכאורה אף אין סמכות להארכת מועד בהקשר זה. ואם נאמר כי הסנגור לא ידע על פסק הדין, הרי המשמעות היא של תקלה רחבה יותר מאי הופעה לדיון כמפורט בבקשה, אלא אי טיפול בתיק.

הבקשה אף אינה מעלה טענה ממשית לעיוות דין והעונש שנגזר על הנאשם הוא לקנס בלבד, בסכום הדומה לסכום על פי ברירת המשפט. לו הייתה מתקבלת הבקשה היה זה ככל הנראה תוך חיוב הנאשם בהוצאות המגיעות לסכום דומה, כך שאף לא ניתן לומר כי נגרם לו נזק ממשי כתוצאה משפיטתו בהיעדר התייצבות.