החלטה

1. בהתאם להוראת סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין...".

2. במקרה דנן, אין חולק כי המבקש (הנאשם) קיבל הזמנה לדין לדיון אשר היה קבוע ליום 08.05.2024 וכי לא התייצב לדיון זה, אליו התייצב עוה"ד שייצג אותו באותה העת. לבקשת עוה"ד נדחה הדיון, באותו מעמד, ליום 04.12.2024, תוך שהובהר כי על הנאשם להתייצב לדיון במועד הנדחה, שאם לא כן יישפט בהעדרו או יוצא נגדו צו הבאה. משבחר הנאשם שלא להתייצב לדיון, אליו זומן כדין, חובה היה עליו לברר עם עורך דינו מה נקבע באותו דיון ולפעול בהתאם. זאת ועוד, בבקשתו לשחרור מייצוג, אשר הוגשה ביום 27.11.2024, כתב עוה"ד כי "הנאשם מודע לתאריך הדיון, שעת הדיון ומקום הדיון". המבקש, המעלה טענות נגד התנהלות בא כוחו הקודם ונגד הודעתו האמורה, טענה שבטיבה היא טענה לכשל בייצוג, לא צרף לבקשתו את התייחסות בא כוחו הקודם לטענות המועלות כלפיו. בנסיבות אלו, לא מצאתי סיבה מוצדקת לאי התייצבות המבקש לדיון.

3. כמו כן, לא מצאתי כי ביטול פסק-הדין דרוש למניעת עיוות דין. כפי שנפסק ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18) "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה". המבקש לא הראה כי קיים סיכוי של ממש לשינוי התוצאה. המבקש לא גילה בבקשתו כל הגנה מפני העבירה שיוחסה לו. בנוסף, על המבקש הושתו פסילה לתקופת המינימום בלבד, פסילה על תנאי וקנס, בהתאם לרף התחתון של מתחם הענישה. המבקש לא גילה בבקשתו כל עילה לסטייה לקולא מהענישה שהוטלה עליו.