פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בחדרה [פ"ל 9856-10-23], בו נדון המערער לעונש מאסר מותנה, קנס כספי, וכן פסילה מלנהוג/להחזיק ברישיון נהיגה למשך 9 חודשים (עונש הפסילה סויג באופן שיתאפשר למערער לנהוג ברכב מסוג טרקטור בלבד, וזאת אך ורק בשטח חקלאי).

בתמצית - בדיון מיום 15.1.25 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון לפיו כתב האישום יתוקן, ויוטלו על המערער העונשים הנזכרים לעיל. המערער אישר כי כתב האישום המתוקן הוקרא לו, הוסבר לו, וכי הוא מבין את פרטי הסדר הטיעון. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן (היתר לנהוג למי שאינו מורשה - עבירה על סעיף 10 ב לפקודת התעבורה). הצדדים טענו לעונש, ביקשו לאשר את ההסדר, ואף מפיו של המערער נרשמו הדברים הבאים: "אבקש לכבד את ההסדר. אני מבין את כל רכיבי ההסדר. אני מבין שמותר יהיה לי לנהוג אך ורק בטרקטור בשטח חקלאי בלבד, לצורכי עבודה חקלאית". לאור האמור נגזר דינו של המערער והוטלו עליו העונשים הנזכרים לעיל.

בהודעת הערעור נטען כי בדיון בבית המשפט קמא ביקש המערער לחדד את נושא הסיוג של עונש הפסילה, על מנת שיתאפשר לו לנסוע עם הטרקטור (על הכביש) מביתו ועד השטח החקלאי אותו הוא מעבד - אלא שבא כוחו הקודם הורה לו לשתוק ולא להתערב. בתום הדיון ביקש המערער מהסנגור להעלות את עניין הסיוג של עונש הפסילה, אך זה ציין בפני המערער כי ההסדר קיבל תוקף של פסק דין ולא ניתן לשנותו אלא בערעור.

במהלך הדיון בפניי טען בא כוחו הנוכחי לכשל בייצוג בהליך בבית המשפט קמא, וכי למערער לא ניתן יומו בבית המשפט. נטען כי יש מקום להתערב בגזר הדין באופן שיאפשר למערער לנסוע עם הטרקטור מביתו אל שטח האדמה בו הוא עובד.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות, וכי לא נפלה כל שגגה בגזר דינו של בית המשפט קמא.