החלטה

1. בפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד המבקש ביום24.11.24 בהעדר התייצבות, על יסוד הוכחת זימונו כדין.

2. כנגד המבקש ניתן ביום 07.09.24 דו"ח מסוג 'הזמנה לדין' בהינתן אירוע בו נהג ברכב שטח בכביש שלא לשם חצייתו בניגוד לתקנה 39 ה (א) לתקנות התעבורה.

3. בבקשה לביטול פסק הדין אשר הוגשה ביום 02.01.25 נטען כי אי ההתיצבות נבעה מטעות בניהול יומן בא כוחו של המבקש וכן כי למבקש טענות הגנה טובות.

4. המשיבה מתנגדת לביטול פסק הדין, בטענה כי הנאשם זומן וכי אין בנימוקי הבקשה כדי לבסס פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה ובראי הענישה המידתית אשר הושתה עליו, כל אלה מצדיקים דחיית הבקשה.

5. לאחר ששקלתי את טענות בצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) קובע, כהאי לישנא: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנדון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

הנה כי כן, על אחד משני אדנים יכול בית המשפט לבסס את מסקנתו לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם; סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות או מניעת עיוות דין (לדיון מפורט ומורחב, ראו רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) (להלן: "עניין סאלם")).