החלטה

בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדרו של הנאשם.

לאחר שבחנתי את הבקשה ומסמכי התיק, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, על אף היעדר תגובה מעם המאשימה.

טענתו של הנאשם כי סבר שהדיון במועד אחר- 15.2.25, אינה מצדיקה הבקשה. הלכה ידועה היא כי טעות או שגגה באשר למועד הדיון "אינה מהווה "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו" לדיון, ואינה מצדיקה ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם" [רע"פ 1446-14 ריאד אסדי (פורסם בנבו) ור' לאחרונה רע"פ 9109/17 מקסים סדובוי (פורסם בנבו)].

כך גם באשר לטענתו של הנאשם כי אחר נהג ברכב. טענה זו אינה מצדיקה הבקשה מאחר ואינה מבססת חשש לעיוות דין. ר' לדוגמא רע"פ 8427/17 סאלם (25.3.18), וכן עפ"ת 51857-11-18 חמדאן (3.12.18):

"ואילו באשר לטעם השני, ביהמ"ש העליון אשר לא אחת את המסקנה לפיה, קיומו של תצהיר שבגדרו אחר מודה בנהיגה ברכב בזמן ביצוע העבירה, לא מצדיק את מתן האורכה המבוקשת לאחר שהקנס שולם (רע"פ 7839/08 שמעון קורנפלד נ' מדינת ישראל (10.11.08); רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל (8.1.09); רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל (29.1.08)".

הדברים האמורים נכונים במיוחד, שעה שהנאשם כלל לא מצביע על זהותו של אותו אחר.

מהטעמים האמורים, הבקשה נדחית ופסק הדין יעמוד על כנו.

זכות ערעור כחוק.