לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה ותגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות.

תחילה יודגש כי המבקשת לא תמכה את בקשתה בתצהיר וזאת בניגוד לכללים אשר הותוו בפסיקה, ועל אף החלטתי לעשות כן; ראה בעניין זה את עניין איטליא אשר צוטט לעיל, וכן רע"פ 2474/118 יואל גולדברג, עו"ד נ' מדינת ישראל (26.7.18), ורע"פ 1771/19‏‏ ליאור עבודי נ' מדינת ישראל (‏11.7.2019) הדנים בחובה לצרף תצהיר לבקשה מסוג זה בה מועלות טענות עובדתיות.

הגם שלא צורף תצהיר לבקשת המבקשת, ולמעלה מן הצורך, בחנתי את טענות המבקשת לגופו של עניין.

המבקשת טענה כי לא נתקבל זימון לדיון בכתובת אשר צוינה בבקשה להישפט. אכן, הזימון נשלח לכתובת המבקשת בעיר טמרה ולא לכתובת אשר צוינה בבקשתה להישפט; יחד עם זאת, אין בכך כדי להביא לסתירת "חזקת המסירה" שכן המבקשת חתומה על ההזמנה לדין שכללה את מועד ושעת הדיון - אישור המסירה הקיים בתיק חזר בציון "לידי הנמען הרשום". יודגש כי במסגרת פסק הדין ציינתי מפורשות כי צורף לכתב האישום אישור מסירה, האם אין זה מתבקש שתהא התייחסות כלשהי מטעם המבקשת לאישור זה ולנסיבות ביצוע המסירה, היות ושמה מתנוסס במקום המיועד לחתימת המקבל; אי התייחסות המבקשת לאישור המסירה הקיים בתיק מעלה קושי של ממש תקבל את גרסתה, זאת בצד העובדה אשר צוינה לעיל לפיה המבקשת לא תמכה כלל את בקשתה בתצהיר.

אוסיף כי המבקשת לא ציינה בבקשתה, מהן הנסיבות שבגינן נודע לה אודות הדיון שבו נשפטה בהיעדרה, וזאת בשים לב לכך שהפרוטוקול נשלח אף הוא לכתובתה בטמרה ולא לכתובת שציינה בבקשתה להישפט, גם נקודה זו מעלה תהיות לגבי גרסת המבקשת. למותר לציין כי עסקינן במבקשת אשר הגישה בקשה להישפט, ומשכך היה עליה לעקוב ביתר שאת, אחר מועד הדיון שנקבע בעניינה.

אעיר כי טענת המבקשת לפיה עסקינן בדיון ראשון ולכן ראוי היה להימנע משפיטתה בהעדרה, ראוי היה שלא תעלה; אין זה מתפקידו של בית המשפט להמתין לנאשמים אשר יואילו בטובם להתייצב לדיון בעניינם - הדין קובע כי מקום שלא התייצב נאשם לדיון, ניתן לשפוט אותו בהעדרו ולא קיימת כל חובה לשלוח זימון נוסף לנאשם.

לאור האמור, משקיימת בתיק הזמנה כדין, ובהעדר ראיה ראשונית כלשהי המפריכה את חזקת התקינות המינהלית, הרי שלא ניתן לקבוע כי הייתה סיבה מוצדקת אשר מנעה מהמבקשת להתייצב לדיון אשר נקבע בעניינה, ואין למבקשת אלא להלין על עצמה, יפים בעניין זה הדברים שנקבעו בעפ"ת 25991-10-22 איזגיאייב נ' מדינת ישראל (15.12.2022) לפיהם "אם נקבל באופן אוטומטי כל טענה בעלמא כי "לא קיבלתי את הזימון" או כי "אם הייתי מקבל את הזימון הייתי מתייצב לדיון", מבלי לתמוך טענה מעין זו בראיות או בהסברים מניחים את הדעת, נימצא חוטאים לרציונל שמאחורי הסעיף האמור, על כל המשתמע מכך."

באשר לעילת עיוות הדין, הרי שהמבקשת כלל לא התייחסה לעילה זו וכל שטענה היה כי לא זכתה ליומה בבית המשפט; ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.2018) נקבע זה מכבר כי בעל דין הטוען לקיומה של עילת עיוות דין, נדרש לבסס את טענתו ולפרט טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.

בעניינו, המבקשת לא כפרה בביצוע העבירה, וכן לא העלתה כל נימוק, לא הציגה ראיות או טענות שיש בהן כדי לרדת לשורש העניין וללמד על בדבר קיומו של פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה, ומשכך לא ניתן לקבוע כי קיים חשש לעיוות דין.

לפיכך, הבקשה נדחית ללא צורך בקיום דיון במעמד הצדדים (עניין איטליא).

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשפ"ה, 29 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.