1

בפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר המבקש לאחר שלא התייצב למשפטו.

בהתאם לחוק - סעיף 130 (ח) בחוק סדר הדין הפלילי:

" נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע".

2

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נגד מד"י, קבע בית המשפט העליון שני מבחנים ובהתקיים אחד מהם יהיה מקום לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם (המבחנים נגזרו מסעיף 130 (ח) בחסד"פ):
 הראשון - קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו.
 השני - גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.
 

בפרשה שבפני נשפט המבקש בהעדרו בשנת 2013 לפני כארבע שנים!

לא הוכח בכל דרך עיוות דין אשר נגרם למבקש מעצם הרשעתו.

אם אכן לא קיבל המבקש זימון למשפטו לאחר שביקש להישפט, הרי שפנייתו לבית המשפט רק בחלוף 4 שנים מיום האירוע מהווה שיהוי בלתי סביר לבקשה מסוג זה (ראה בעניין שיהוי את החלטת בית המשפט המחוזי באר-שבע בע"פ 4316/07 אבו עאיש נגד מדינת ישראל).

בהתאם לפרוטוקול הדיון הציג התובע לבית המשפט ביום הדיון אישור מסירה כדין.

למבקש גם נשלחו מיד לאחר המשפט שוברי הקנס (אשר אגב לא שולם עדיין).

כל ההתנהלות של בית המשפט מול המבקש הייתה לכתובתו הרשומה ולא מצאתי כל פגם בהתנהלות זו.

לא מצאתי עיוות דין גם ביחס לענישה אשר נגזרה, ענישה אשר אינה חורגת ממתחם העונש ההולם.

בסופו של יום, ולאחר שבחנתי היטב תיק זה, לא מצאתי לנכון לקבל את הבקשה, שכן לא מצאתי כי נגרם כל עיוות דין למבקש.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ז אב תשע"ז, 08 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.